מטופל שמגיע עם אבחנה מ-ChatGPT
Therapix Team ·
"שאלתי את ChatGPT והוא אמר שיש לי הפרעת אישיות נמנעת."
עכשיו יש בחדר משהו שלא היה בו קודם. התגובה הראשונה כמעט תמיד היא לתקן, וזו גם התגובה שסוגרת את הנושא הכי מהר.
מה יש כאן חוץ מהאבחנה
לפני התשובה שהתקבלה יש את רגע השאלה: מתי היא נשאלה, ומה דחף לשאול אותה דווקא שם. זה נתון קליני לפני שהוא בעיה טכנית, והוא בדרך כלל הזמין ביותר לעבודה.
לפעמים ההסבר פשוט: שעה מאוחרת, אין את מי לשאול, ויש חלון פתוח. ולפעמים המקום שבו נשאלה השאלה הוא עצמו התשובה, כלומר מקום בלי פנים, בלי זמן המתנה, בלי סיכון להיראות, ובלי אף אחד שיזכור מחר מה נשאל.
יש גם רכיב אחד שכדאי להכיר לפני שמתייחסים לתשובה שהתקבלה כאל ראיה. מודלים נוטים להסכים עם מי שמדבר איתם, וכשהשאלה מנוסחת באופן שמזמין אישור, מה שחוזר הוא לרוב הד של המסגור שהובא. המנגנון מוסבר במלואו במדריך "למה המודל מסכים איתך". המשמעות כאן פשוטה: התשובה מלמדת יותר על הניסוח מאשר על מי שניסח אותו, וזה מה שהופך אותה לחומר קליני.
ארבעה מהלכים
1. התיקון לא הולך ראשון. תיקון מיידי הופך את הפגישה לוויכוח על עובדות, ובוויכוח הזה מפסידים את החומר. מה שמחזיר אותו הן שאלות על השאלה עצמה: מה בדיוק נשאל, איך זה נוסח, מה היה בתקווה לשמוע, וממה היה חשש.
2. האבחנה כמילה שנבחרה. מתוך כל מה שהמודל כתב, ורוב הכלים כותבים הרבה, נזכרה המילה הזאת והובאה לכאן. "נמנעת" אומר משהו על איך מי שיושב מולנו רואה את עצמו. שם החומר, ולא בקריטריונים.
3. תיקון, אבל מאוחר יותר ובמידה. התיקון שעובד מנוסח במונחים של מה הכלי יכול לעשות ומה לא, ולא במונחים של סמכות מול סמכות. הראשון פותח שיחה. השני מזמין את מי שמולנו להגן על מה שקיבל, ולרוב הוא יגן.
4. מה קורה עם זה בין הפגישות. זו שאלה אחרת מ"שאלת פעם". מי שמנהל דיאלוג יומיומי עם צ'אטבוט על המצב שלו נמצא בקשר, והקשר הזה עושה משהו בשבוע שבין הפגישה לפגישה. לפעמים הוא מרגיע, לפעמים הוא מחליף, ולפעמים הוא מייצר את החומר שמגיע לפגישה הבאה.
ארבעה משפטים שאפשר לומר
לא תסריט, וכן ניסוחים שמחזיקים את שני הצדדים בלי להיכנס למאבק:
"מעניין אותי יותר איך הגעת לשאול את זה שם, מאשר אם זה נכון."
"בוא נסתכל על המילה שתפסת משם. מה היא עשתה לך כשקראת אותה?"
"אני כן רוצה לשים גבול אחד: צ'אט לא יכול לאבחן אותך. הוא כן יכול לגעת במשהו אמיתי שהרגשת."
"מה השתנה אצלך מאז שקראת את זה?"
מתי מפסיקים להחזיק ומתחילים לפעול
ברוב המקרים זה חומר לעבוד איתו. יש מצבים שבהם ההחזקה הופכת להימנעות, וצריך להתערב בפגישה עצמה:
כשהמסקנה שהתקבלה מובילה להפסקת תרופה, לוויתור על בירור רפואי, או לעזיבת טיפול.
כשהתווית מייצרת הימנעות ממשית: לא ללכת לראיון עבודה, לא להיפגש עם אנשים, "כי אני נמנעת". התווית כאן הפכה להסבר שמייתר את הניסיון.
כשהפנייה למודל מחליפה פנייה לאדם ברגע של מצוקה.
כשהבדיקה מול המודל הפכה לטקס: כל פרשנות שעולה בפגישה נבדקת אחריה, וכל תשובה מייצרת בדיקה נוספת.
בשני האחרונים הנושא כבר איננו האבחנה. הנושא הוא מה המודל נותן שהטיפול לא נותן, וזה בדרך כלל שילוב של זמינות בלי תיאום, בן שיח שלא מתעייף, ומישהו שמסכים. זה חומר שראוי להיאמר בקול, ולרוב אפשר לומר אותו בלי שהוא יישמע כתחרות.
הפיתוי הוא לומר "זה לא כלי אבחוני" ולעבור הלאה. זה נכון, וזה סוגר את הנושא. גם כשהכלי לא אמין, מה שנעשה איתו הוא עבודה: מישהו ניסח שאלה על עצמו, קרא תיאור, וזיהה בו את עצמו. דחייה גורפת של מה שהגיע משם היא לפעמים הדרך שבה נושא שכבר נוסה להעלות כמה פעמים נדחה שוב, והפעם עם נימוק טוב.
השאלה הכי שימושית באפיזודה הזאת איננה מה המודל אמר, אלא מה גרם לשאול אותו ולא אותנו.
בשורה התחתונה: אבחנה שמטופל מביא מצ'אט היא נתון על רגע השאלה לפני שהיא שגיאה טכנית. תיקון מיידי הופך את הפגישה לוויכוח על עובדות, ובוויכוח הזה מפסידים את החומר.
מה עושים בפועל:
- שואלים על השאלה עצמה: מה בדיוק נשאל, איך זה נוסח, מה היה בתקווה לשמוע וממה היה חשש.
- מתייחסים לאבחנה כאל מילה שנבחרה מתוך הרבה, ושואלים מה היא עשתה כשנקראה.
- שואלים מה קורה עם זה בין הפגישות, שזו שאלה אחרת מ"שאלת פעם".
התיקון עצמו מגיע מאוחר יותר, ומנוסח במונחים של מה הכלי יכול ומה לא, ולא במונחים של סמכות מול סמכות.
מתי מפסיקים להחזיק ומתערבים בפגישה: כשהמסקנה מובילה להפסקת תרופה או לוויתור על בירור רפואי, כשהתווית מייצרת הימנעות ממשית, כשהפנייה למודל מחליפה פנייה לאדם ברגע מצוקה, או כשהבדיקה מול המודל הפכה לטקס.